מאת מיכה שנהב, יועץ ומנחה התנהגותי בארגונים, מרכז טל
גאוף בורק, מהמרצים המובילים באירופה בתחומי הניהול והמכירות, מספר באחת הרצאות שלו את הסיפור הבא:
'פעם, לפני הרבה שנים, עבדתי כמנהל באתר בנייה. יום אחד פניתי לשלושה בנאים באתר, שניים מבוגרים ואחד צעיר, ושאלתי אותם שאלה אחת: 'למה אתם כאן?'.
'אני?', ענה הראשון, 'אני מניח לבנים. זה התפקיד שלי להניח לבנים. לבנה אחרי לבנה'. השני ענה: 'אני כאן כי אני מקבל 10 פני לשעה, מה זאת אומרת?!' ואילו הצעיר ענה: 'אני כאן כי מה שאנחנו עושים כאן זה דבר מדהים, להקים בית חולים שיעזור לחולים להחלים, זה משהו שלא עושים כל יום!'.
'נדהמתי והתרגשתי', מספר בורק לקהל, 'לבחור הצעיר הזה הייתה פרספקטיבה חדשה לגמרי לגבי הנושא. הוא בא לעבודה, כי לעבודה שלו הייתה משמעות, הוא הבין שבמעשיו הוא עוזר לאחרים'.
'כמובן שנאלצנו לפטר אותו', מסיים בורק את סיפורו לצחוקו של הקהל, 'הרי בנינו באותה עת תחנת דלק!'.
סיפורו המשעשע של בורק שם אצבע ניהולית על אחת השאלות המהותיות איתן מתמודדים בארגונים: כיצד לגרום לעובד להרגיש שעבודתו היא אכן בעלת ערך? או בניסוח פשוט יותר: מה שוקל יותר, קילו שכר או קילו גאווה?
תחושת ערך היא דלק של מוטיבציה לכולנו, ואין ספק שתפוקות גבוהות נובעות באופן ישיר גם מהאופן בו אנו חשים גאווה בעשייה שלנו.
מחקרים ארגוניים הוכיחו שאף על פי שגובה השכר מהווה קריטריון משמעותי בבחירת מקום העבודה (מקומות 4-6), הרי בכל הנוגע לרמת המוטיבציה וההתמדה של העובד, תחושת הערך המוסף שלו מהתפקיד נמצאת תמיד גבוה יותר בסדר החשיבות.
מסתבר שהארגונים שמצליחים ליצוק תוכן לתחושת הערך של העובדים, עושים זאת על פי מודל 'משולש המוטיבציה'. המודל מסמן עבור המנהלים את 3 צלעות המוטיבציה הקריטיות לעובדים ומסייע בהגדרת בנק פעולות אותן יש לבצע בכדי להגביר אותן.
הצלע הראשונה היא צלע הלויאליות והשייכות לארגון בדגש על פעילויות צוות, רווחה וחוויה. השנייה היא צלע הידע המקצועי שבה מחזקים לאורך זמן את הידיעה שהפתרונות שהארגון מציע ללקוחותיו הם הטובים ביותר, גם אם אינם מושלמים.
הצלע האחרונה היא צלע גאוות היחידה, שמכווינה את המנהל לחדד את המטרות העסקיות של כל עובד ולהציג לו מיומנויות התנהגותיות עדכניות להשגת התוצאות.
אגב, אין צלע ב 'משולש המוטיבציה' שחשובה יותר מחברתה. שלושתן חשובות ותפקידו של המנהל הוא להוות מודל והשראה בכל צלע.
חשוב להדגיש כי לא ניתן לשלם כאן 'מס שפתיים ארגוני'. כלומר, נאום ציוני נלהב של מנהל בכיר אחת לזמן מסוים, בו הוא מונה בפני העובדים את כל הסיבות להיות גאה בארגון, לא יספק את המענה הרצוי לאורך זמן. על פי רוב העובדים פשוט, לא 'קונים' את זה…